top of page

בעקבות ניקי דה סנט פאל

  • Amikam salant
  • 16 באוג׳
  • זמן קריאה 4 דקות

ree

בעקבות ניקי דה סנט פאל Niki de Saint Phalle (1930-2002)


היא החלה את הקריירה שלה כדוגמנית צמרת בארה"ב , אך בעקבות משבר נפשי החלה לפסל כתרפיה לנפשה המסוכסכת ועד מהרה הפכה לאחת הפסלות המוערכות בעולם.


ילדות, נעורים והתחלות (1930–1959): נולדה בפריז ב־29 באוקטובר 1930, עברה בילדותה לארה״ב, חוותה ילדות טראומטית והחלה לעסוק באמנות בשנות ה־50 בדרכים ניסיוניות ואוטודידקטיות, ללא הכשרה פורמלית מסודרת.


ניקי דה סן פאל (1930–2002) הייתה מן הקולות המקוריים, הפרועים והנחרצים באמנות המאה ה-20: פסלת, ציירת, יוצרת קולנוע ואדריכלית-אוטודידקטית של חללים ציבוריים לוקחים־חלק, שהאמנות אצלה היא פעולה, טקס ומפגש – לא אובייקט בלבד. היא נולדה ליד פריז, גדלה בארה״ב, פיתחה פרקטיקה חוצת־מדיות, והטביעה חותם עמוק על פיסול ציבורי, פמיניזם ותרבות חזותית.


ב-1949 נישאה לחבר ילדותה, הסופר האמריקאי הארי מאת'יוס אותו פגשה בגיל 11. הזוג הרבה להסתובב באירופה וניהל אורח חיים בוהמי ופרשיות אהבים. כעבור ארבע שנים עברה ניקי התמוטטות עצבים והארי אשפז אותה בבית-חולים פסיכיאטרי.

מסופר כי הטיפול היה קשה מאוד וכלל מכות חשמל. עם זאת, הייתה זו תקופה משחררת עבור ניקי - חופשיה ממטלות, מטיפול בילדים ומשגרת חייה, היא סוף סוף יכלה להקדיש את עצמה לציור באופן מלא. הציור היה כתרפיה עבורה ובתום זמן קצר שוחררה לביתה וגמלה בלבה החלטה: היא תהייה אמנית.


ree

אמנותה מזוהה מיד: צבעוניות עזה, דימויי־נשים תוססים ורחבי־ממדים, נחשים וחיות מיתיות, תבניות פסים, נקודות ופרחים, ומשטחים מבריקים של קרמיקה וזכוכית. 


היא הושפעה מהאדריכלות ופיסול של גאודי בברצלונה.


  • מהאובייקט למרחב משתף: בשנות ה־60 המאוחרות והלאה, דה סן פאל מעבירה את הדגש מהלוח/הפסל כעצם אל חוויה ציבורית טוטאלית—גן, מגלשה, כיכר—שמציעה טיפולוגיות של משחק, קהילה והתגברות על פחד, כפי שניכר במפלצת בירושלים (1972).


  • שילוב של חומרים וטכנולוגיה : המעבר לחומרים תעשייתיים (פיברגלס, פוליאסטר) איפשר נפחים נועזים וצבעוניות עזה בקנה־מידה מונומנטלי,


גן קלפי הטארוט (Giardino dei Tarocchi) ליד העיר גרוסטו שבטוסקנה, איטליה.


החל מאמצע שנות ה -70 של המאה הקודמת החלה האומנית בפיסול יצירותיה לגן פסלים באיטליה , כאשר היא נעזרת במספר אומנים מומחים אירופאים.


מטרת הפסלים היא ליצור גירוי פיגורטיבי ולהעניק אנרגיות לאנשים בהשפעת קלפי הטארוט.


על הפסלים ניתן לטפס, או להיכנס לתוך מערות מעוצבות והכל במטרה לחוות את התחושות, את המבטים ואת ההשפעה של הפנטזיה על המבקרים.


המקום, Giardino dei Tarocchi, נמצא על גבול המחוזות טוסקנה ולאציו


ree

בהשראת הפארק של גאודי בברצלונה, חלמה האמנית על מושבת פסלים המבוססים על סמלי קלפי הטארוט. היא מצאה בית לפרויקט בסמוך לכפר החוף המערבי קפאלביו, באמצע הדרך בין רומא לפירנצה.


האמנית רכשה את השטח בשנת 1979, בעזרת ידיד קרוב, במטרה להפוך את 14 הדונם לנוף סוראליסטי משובב. בהשראת הפארק Güell של גאודי בברצלונה, היא חלמה "לבנות גן שיהווה דיאלוג בין פיסול לטבע. מקום לחלום בו".


בתום כמעט 20 שנה של בנייה שקדנית, הגן שנבנה לבסוף והתממש על שפת הים בקפלביו שבטוסקנה, כולל 22 מדמויות הטארוט הארכיטיפיות.


לגן היא הכניסה את כל התשוקה המכושפת שלה: טירות, אלות (אבל לא אלים), נערות ומפלצות, ירוק, אדום, שנאה, אהבה, צחוק. רוך. טיול סביב הגן מכניס אתכם למערות נוצצות, לחברת פיות ולרגלי מגדל שאופניים נוסעים על גגו. העולם מוצג כאישה העומדת בשיווי משקל על ביצה, ידה מורמת בניצחון. כאורקל.


הפארק נפתח סוף סוף לקהל הרחב בשנת 1998, ארבע שנים בלבד לפני מותה של ניקי. עד היום הוא חבוי ביער האיטלקי,


ה”נָנָה” – נשים ענקיות, חיות ומשוחררות


אחד הנושאים שבלטו ביצירתה היה הייצוג וההעצמה הנשית. הנושא זכה לייחס נרחב בסדרת הפסלים הצבעונית הידועה Les Nanas  הבחורות.


  • תקופת ה“נאנות” (1964–שנות ה־70 המוקדמות): מעבר לדמויות נשיות צבעוניות, גדולות־מידות, שמחות ומוחצנות, שנולדו מבעד לביקורת על סטריאוטיפים נשיים והפכו לאיקון פמיניסטי של כוח ושחרור הגוף.


תקופת ה-"Nanas" ("ננות" ברבים) נעה בין 1964 ו-1973. ניקי תמשיך לפסל ננות כל ימי חייה אך עיקר פעולתה התקיים בשנות ה-60. באותן תשע שנים פיסלה ניקי פסלים גדולים של נשים גדולות צבעוניות וססגוניות. הפסלים מפוזרים כיום במקומות שונים בעולם: באזל, האנובר, שטרסבורג ועוד.


כאמור , בין העבודות המפורסמות ביותר שלה נמצאות “הנָנוֹת” – דמויות נשיות בעלות קימורים מוגזמים, צבועות בצבעים עזים, חוגגות את הנשיות בחיוניות מוחלטת.


יצירותיה במקומות ציבוריים:



ree

מזרקת סטרווינסקי ליד מרכז ז'ורז' פומפידו בפריז.


בתחנת הרכבת בציריך.


בגן הפסלים לָאוֹמָאייר (Laumeier) בסנט לואיס.


"אל השמש" (1983) באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.


גן הפסלים-תיבת נח בגן החיות התנ"כי בירושלים.


ב-2008 הוצגה תערוכה של כ-20 מיצירותיה בגן הבוטני של מיזורי בסנט לואיס.

נאנס בהנובר, גרמניה.


גן קלפי הטארוט (Giardino dei Tarocchi) ליד העיר גרוסטו שבטוסקנה, איטליה.


שדרה בקרבת המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות


"הגולם" – גן רבינוביץ':


ree

"הגולם" (ידוע בכינוי "המפלצת") הוא פסל מסוג מיצב שיצרה דה סן פאל בגן רבינוביץ' בקריית יובל שבירושלים.

המיצב נוצר על ידה מבטון יצוק, בשנים 1971-1972. גן השעשועים הציבורי שבו נמצא הפסל נקרא גם "גן רבינוביץ'", על שם התורם שמימן את הקמת הפסל והגן.


"הגולם" מסמל על פי דברי האמנית רעיונות פמיניסטיים. הפסל הוא בדמות מפלצת, שמייצגת כנראה אישה עבת בשר החולשת על גן המשחקים, אך עם זאת - משרה תחושה נעימה, ובכך מנפצת האמנית את דימוי האישה השברירית בעולם המערבי. הפסל מהווה גם מגלשה המורכבת משלושה מסלולים, המדמים את לשונותיה של המפלצת. בחלק האחורי של מבנה הפסל בנויות מדרגות, בהן יכולים ילדים לטפס מעלה ואז לגלוש מטה במסלולי הגלישה המצויים בחזית הפסל. יש הסבורים כי בכך התכוונה האמנית ליצור דימוי של הולדת ילדים על ידי המפלצת.


יש שגורסים כי פסל הגולם נועד לסייע לילדים להתגבר על פחד ממפלצות.


בצמוד לדופן הדרומית של מרכז פומפידו, בכיכר איגור סטרווינסקי, בין בתי קפה הומים וכנסייה גותית מרשימה על שם סן מרי, נמצאת מזרקה חביבה ומיוחדת, בה פסלי מים צבעוניים מוזרים שמעוצבים על ידי הפסלת ניקי דה סן פאל. אלמנטים נוספים במזרקה מתוכננים בידי ז'אן טינגלי. המקום המקסים הזה מושך אליו, בצדק, את המוני התיירים המסיירים בסביבה. בצילום: המזרקה אחרי שיפוץ, נראית פוטוגנית למדי.


ree

ree

ree

מבחר מעבודות של Niki de Saint Phalle ברחבי העולם


תחנת הרכבת של העיר ציריך , שוויץ

פסל של ניקי דה סן פאל בתחנת הרכבת המרכזית של ציריך, הוצג לראשונה כחלק מסדרת הפסלים “ננה” בפריז בשנת 1965, וכיום הם מוצבים בקרבת המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות ובתחנה המרכזית של ציריך

ree

ree


ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree

ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree
ree

תגובות


הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו עדכונים למייל

תודה על ההרשמה!

על עמי סלנט:

מאז פרישתו של עמי סלנט כמנהל מרכז המידע במכון מופ"ת הוא ממשיך לפתח מאגרי מידע שונים ומעמיקים, והחשוב שמביניהם הוא מיזם התיעוד המקוון – ילדים בשואה. בין השנים 1993-2008 עבד עמי סלנט גם כמרצה לתחומי המידענות וניהול התוכן במחלקה ללימודי מידע באוניברסיטת בר אילן.

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמי סלנט

האתר נבנה ע״י: ABCreative

bottom of page