בשנות חייו המאוחרות התמחה הצייר מארק שאגאל ביצירות גדולות-ממדים: ציורי תקרה וקיר בבנייני האופרה בפריז ובניו-יורק; ויטראז'ים בקתדרלה בעיר מץ ובבית-הכנסת של המרכז הרפואי "הדסה" עין-כרם בירושלים; שטיחי קיר ופסיפסים בטרקלין שאגאל בבניין הכנסת.
מארק שאגאל הצליח ב 8 חודשי עבודה – בשנת 1964 – ליצור את תקרת האופרה גארנייה בפריז ולהעניק לנו יצירת מופת
שאגאל חלק את העבודה עם 8 אטליירים שהסטודיו שלהם טיפל ב 15 פרוסות שמסתכמות ביחד בשטח של 800 מ״ר של קנבס ובכמות עצומה של כ 220 ק״ג צבע שמן – ויצר נס אמנותי – מודרניסטי – של ממש.
ב-23 בספטמבר 1964 נחנכה בבית האופרה של פאריס Palais Garnier, המוכר היום יותר בשמו בית האופרה הישן תקרה עגולה ומרהיבה שצייר שאגאל. גם היצירה הזאת הוזמנה בידי שר התרבות הצרפתי אנדרה מאלרו. תחילה נמתחה לא מעט ביקורת על עבודתו זאת של שאגאל. רבים כינו אותה "פרימיטיבית מדי" ולא מתאימה לאולם שבו צוירה. כיום נחשבת התקרה בבית האופרה לאחת מיצירות המופת של האמן.
סיפורה של " תקרת שאגאל " החל ב 23 בינואר 1964, כאשר שר התרבות הצרפתי, אנדריי מאלרו , שעמד בראש ועדה מקצועית , בחר סופית במארק שאגאל, לצייר מחדש את תקרת האופרה , על גבי המשטח הישן שיצר אמן בשם : ז'ול לינפבו ( LENEEPVEU ) בשנת 1871. המכרז פורסם בשנת 1960 ובחירתו של שאגאל – כעבור 4 שנים – לא הייתה פשוטה. רבים טענו שזה לא יאה לתת לאמן שאינו צרפתי מלידה – את העבודה ( הטענה שהאמן – יהודי , לא הושמעה בקול רם ! ) , מה עוד שהוא נודע כמודרניסט – ובניין האופרה נחשב לניאו – בארוקי. אך השר התעקש על שאגאל ואף נתן לו יד חופשית ליצור תקרה שתוקדש לעולם המוסיקה – עם דגש חזק על תחומי האופרה והבלט שבהם עוסק ארמון גארנייה מאז הקמתו . שאגאל שהיה בעצמו חובב מוסיקה קלאסית מושבע לא התקשה לבחור ב 14 מלחיני ענק בשני התחומים שהתבקשו והחליט להעניק לכל אחד מבין : מוצרט, מוסורגסקי, וגנר, ברליוז, רמו, דביוסי, ראוול , סטרבינסקי , צ'ייקובסקי ,אדאם , ביזה,ורדי , בטהובן וגלוק – נתח מתוך פיסות הקנבס שתיכנן לעצב בסגנונו הייחודי ובצבעים מגוונים . לפיכך עוצבה התקרה החדשה בתיאור מודרניסטי של סצנות אופרה ובלט שהולחנו על ידי הקומפוזיטורים המהוללים הללו .
את הפאנל המרכזי – לב העוגה – שבו נעוצה נברשת הענק שגם עליה יסופר, החליט שאגאל לתת למלחין כריסטוף ויליבלד גלוק ( 1714- 1787) , מלחין בוהמי-גרמני, שהאופרה הגדולה שכתב בשנת 1762 ושמה : אורפיאוס ואאורידיקה , הייתה מאוד אהובה על שאגאל. הוא בחר לתאר על פני משטח אדמדם – צהבהב , סצנה יפה מתוך האופרה שמתארת את הסיפור המיתולוגי על המשורר אורפיאוס שאיבד את רעייתו האהובה וקיבל מהאלים הזדמנות נוספת להשיבה לחיים . בציור שעל התקרה היא נראית כשהיא פורטת בלירה ( LYRE ), הכלי האהוב על אורפיאוס , ומלאך מגיש לצמד – פרחים .
לצערנו – הנברשת הגדולה – שבמרכז התקרה – מסתירה מעינינו את מרביתו של הסיפור המצוייר היפיפה . הנברשת עצמה – עוצבה בעת הקמת הארמון על ידי אדריכל הפרוייקט , שארל גארנייה ( 1825-1898 ) בכבודו ובעצמו . היא עשויה מ 7 טון של ברונזה וקריסטל , ועלותה בשנת 1875 – כשנוצרה ונתלתה בלב תקרת האולם הראשי של הארמון – הייתה 30,000 מטבעות של פרנקים צרפתיים מזהב טהור . סכום עתק לכל הדיעות ,דאז . הסיפור המרתק שקשור לנברשת ( ה CHANDELIER קשור באירוע דרמטי שהתחולל ב 20 במאי שנת 1896, כאשר – בדיוק בשעה 20:57 בערב, בעיצומו של ביצוע של האופרה : HELLE של המלחין הצרפתי, אטיין ג'וזף פלוקה ( FLOQUET ) – אופרה לירית טראגית, שהוצגה לראשונה בשנת 1779 – ניתקו שתי משקלות- נגד , במשקל של כ 360 ק"ג כל אחת ,שייצבו את הנברשת הענקית ונפלו על הקהל.
