שדות האורז של ויטנאם

באזורים הכפריים של וייטנאם, חייהם של התושבים נסובים סביב מחזור הגידול של האורז. מדובר בתהליך מתמיד של זריעה, שתילה, קציר וחוזר חלילה. גידול אורז זו עבודה פיזית קשה ומייגעת, שמרביתה נופלת על כתפי הנשים. אמנם גם לגברים יש תפקיד, ולפעמים מתגייסת לעבודה המשפחה כולה, אבל העבודה הסיזיפית בשדות האורז נעשית בעיקר על ידי נשות המשפחה.

עבור תושבי וייטנאם, כמו עבור יתר התושבים באיזור מזרח אסיה הצפוף, אורז הוא העדפה חקלאית ולאו דווקא קולינרית: מדובר באחד הגידולים שנותנים את התפוקה הרבה ביותר ביחס לשטח שעליו הוא גדל. הדלתא של נהר המקונג בדרום וייטנאם, על אדמתה העשירה, נחשבת כ"סל האורז" של המדינה, ורוב האורז מגיע משם. למעשה, כמות האורז שגדלה בדלתא יכולה להאכיל את כל שמונים מיליון תושבי וייטנאם.

איך מגדלים אורז? לפני הכל, צריך להכין את השדה. כשקוצרים את האורז עושים זאת כך שחלק ניכר מהגבעול נשאר בשדה. אחרי הקציר מציפים את השדה במים, ובעזרת התאו המשפחתי שאליו מחוברת מחרשה בצורת שן גדולה, הופכים את האדמה. הגבעולים שנשארו בשדה נקברים בבוץ, שם הם יירקבו ויהפכו לדשן טבעי. גם צואת בעלי חיים, שאותה מפזרים בשדה לפני החריש, משמשת לאותה מטרה. לאחר הפיכת האדמה, מחברים לתאו משדדה (כלי חקלאי דמוי מסרק ענקי). עם המשדדה "מסרקים" את השדה, כדי לפורר את גושי האדמה. עבודת החריש היא נחלתם של הגברים, שאותם רואים בשדות האורז בעיקר בתחילת התהליך ובסופו. בהתחלה, הם חורשים את השדה והופכים את האדמה בעזרת התאו, ובסוף התהליך, בזמן הקציר, הם דשים את שיבולי האורז. ומה הם עושים בין לבין? מתנדנדים בערסל, מטפחים ומפנקים את התאו שלהם ומבלים עם שאר הגברים המובטלים בבית הקפה של הכפר. יש גם גברים וייטנאמים חרוצים, אבל איכשהו אני ראיתי יותר גברים בערסלים מאשר בשדות הבוציים.

בזמן שהופכים את השדה מכינים גם את ה"משתלה": בוחרים את אחת מפינות השדה, או חלקה נפרדת, וזורעים בה בצפיפות גרעיני אורז שלא עברו קילוף, ששמרנו מהיבול האחרון. בזמן העבודה בשדה הגרעינים נובטים, וכעבור שבועיים-שלושה, כשתסתיים עבודת ההכנה, יהיו השתילים מוכנים להעברה למקומם הקבוע.

יום השתילה הוא יום העבודה הגדול ביותר, וכל בני המשפחה מתגייסים עבורו (כולל אלה שעברו לגור בעיר ונקראים עכשיו לדגל). ראשית, עוקרים את השתילי האורז מהמשתלה. השתילים הרכים ייפגעו במידה שישהו מחוץ למים זמן רב מדי, ולכן תהליך ההעברה מהמשתלה לשדה צריך להתבצע בזריזות. השתילה חייבת להיות מדויקת: אם היא תהיה צפופה מדי, האורז לא יתפתח כראוי. אם הרווחים יהיו גדולים מדי, שטח אדמה יקר ילך לאיבוד.

עבודת השתילה היא בעיקר עבודתן של הנשים. הן מבוססות בבוץ - נאחזות באצבעות הרגליים כדי לא להחליק - מפרידות את אגודות האורז, אוחזות בכל פעם כעשרה שתילים ושותלות אותם יחד בנקודה אחת. בתום היום, לכולן כואב הגב. אבל הן עדיין לא יכולות לנוח. האורז אמנם גדל לבד, אבל כך גם מה שמסביבו. רוב חקלאי וייטנאם עניים מכדי להרשות לעצמם להשתמש בחומרי הדברה. השיטה הזולה יותר היא לעשב את העשבים השוטים. וגם את העבודה הזאת תעשינה הנשים.

מקור וקרדיט : איילת אידלברג , " ויטנאם – הזעת אפך תוכל אורז , אתר מסע אחר ,

טרסות האורז בעמק Bac Son בויטנאם , האזור הצפון מזרחי של ויטנאם המוקף בהרים גבוהים מאוד .250 ק"מ מהעיר האנוי . הקבוצות האתניות בעמק זה הן Tay, Kinh, Dao, Nung and H’Mong וההתושבים שלהם מגדלים אורז כבר אלפי שנים בעמק Bac Son

טרסות האורח באזור סאפה בויטנאם

באזור סאפה בצפון-מערב וויטנאם יש הרבה כפריים המגדלים אורז . סאפה מאופיינת בנוף יוצא דופן, מסביבה הרים רבים וצמחייה סבוכה, טראסות אורז מוצפות מים, וכפרים בהם שוכנים שבטים המחזיקים באורח חיים מסורתי, שקט ורגוע במיוחד. סאפה נמצאת במרחק נסיעה של כ-9 שעות מבירת וויטנאם האנוי, וחיים בה ובסביבתה כעשרת אלפים אנשים.

בסאפה בגלל גובהה ומזג האוויר הקריר יחסית שותלים אורז רק פעם בשנה (בניגוד למרבית המקומות האחרים בצפון ויאטנאם, בה שותלים פעמיים בשנה ובדרום ויאטנאם: 3 פעמים).

באפריל מתחילים את הזריעה בהדרגה. מחודש מאי מתחילים לראות את הצמיחה הראשונה של האורז והטרסות הופכות לירוקות ובחודשים שלאחר מכן. כשהאורז מבשיל גוון הטרסות מצהיב (סוף אוגוסט תחילת ספטמבר). במהלך חודש ספטמבר קוצרים את האורז. חשוב לדעת שבין החודשים אוקטובר למרץ הטרסות ללא שתילי האורז ולכן הן חומות ולא צהובות או ירוקות כמו בתמונות המפורסמות המקסימות.

מקור