הסרט הדוקומנטרי החדש "Time Remembered חושף דווקא את סוד גאונותו המוזיקלית הסרט לא מפצח.
"אנשים רוצים לדעת מי הוא היה, איך הוא היה. אין לי צל של מושג. כל המידע החשוב באמת נמצא בתוך המוזיקה". את הדברים האלה אומר הקונטרבסיסט צ'אק איזראלס בתחילת הסרט "Time Remembered", שעוקב אחרי חייו ויצירתו של ביל אוונס, מגדולי הפסנתרנים בתולדות הג'ז. איזראלס היה הקונטרבסיסט הצמוד של אוונס במשך חמש שנים, מ-1961 עד 1966. חוץ מאדי גומז, שהחליף את איזראלס ונשאר עם אוונס במשך יותר מעשר שנים (ולא מתראיין בסרט), הוא היה השותף המוזיקלי הוותיק ביותר של הפסנתרן. אם הוא מעיד שאין לו "צל של מושג" מי אוונס היה, למי יהיה?
הבחירה של ברוס ספיגל, במאי הסרט "Time Remembered", חמישי הקרוב לפתוח את הסרט עם האמירה של איזראלס, כמוה כהודאה בכך שהדוקומנטרי, מעניין ומקיף ככל שיהיה, לא יבהיר לצופים שאוהבים את אוונס מדוע הם קשורים בעבותות למוזיקה שלו, ועוד יותר מכך – לצליל שהתהווה כשהאצבעות שלו נגעו בקלידי הפסנתר. הצליל הזה, הצבע הזה, המרקם הזה, המגע הזה – שכוננו ביחד מבע מוזיקלי יחיד במינו, מעודן ולירי לאין שיעור – בתוכם מקודד "כל המידע החשוב באמת" על אוונס, או כך לפחות טוען איזראלס.
אבל את המידע הזה, על הקשרים המסתוריים והטמירים שמתקיימים בו בין אישיותו של האמן לבין האמנות שלו, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להעביר בסרט תיעודי. "Time Remembered" מעביר היטב מידע מסוג אחר, ביוגרפי, כזה שקל יותר למסור – אבל קשה מאוד לצופה לעכל. סיפורו של אוונס היה במידה רבה טרגדיה מתמשכת. חברו, כותב השירים ג'ין ליס, אמר שעשרים השנים האחרונות של חייו, שבהן היה מכור לסמים קשים (הרואין ואחר כך קוקאין), היו "ההתאבדות האיטית ביותר בהיסטוריה".
אוונס, שאביו היה אלכוהוליסט, התחיל להשתמש בהרואין כשניגן בלהקתו של מיילס דייוויס בסוף שנות החמישים. הוא היה הלבן היחיד בלהקה, וככזה היה נתון ליחס מזלזל מצד הקהל במועדונים השחורים. אוונס גם חשב, לפי עדותו של אחד המרואיינים בסרט, שהוא לא פסנתרן מספיק טוב בשביל דייוויס, והסרט רומז שהתחושה הזאת אולי דחפה אותו להתחיל להשתמש בסמים. שובר את הלב לחשוב על הפער העצום בין התפישה העצמית המצמצמת של אוונס לבין העובדה הבלתי מוטלת בספק שאלמלא התרומה האדירה שלו ל"Kind of Blue", אלבומו המהולל ביותר של דייוויס (והנמכר ביותר בתולדות הג'ז), האלבום הזה היה בגדר עוד אלבום מצוין, ולא יצירת המופת העילאית שהוא.
נישאר עוד רגע עם הביוגרפיה של אוונס, שנפרשת בסרט על שלל אסונותיה, לפני שנעבור לד-נ-א המוזיקלי שלו. ב-1961, עשרה ימים אחרי שהטריו הנפלא של אוונס (עם הקונטרבסיסט סקוט לפארו והמתופף פול מושן) הקליט את אלבומו הטוב ביותר במועדון הווילג' ונגרד בניו יורק, נהרג לפארו בתאונת דרכים, בגיל 25. בתחילת שנות השבעים בת זוגו של אוונס, איליין שולץ, זרקה את עצמה מתחת לרכבת תחתית אחרי שהפסנתרן הודיע לה שהוא עוזב אותה לטובת אשה אחרת. האשה השנייה, שילדה את בנו היחיד, נפרדה ממנו כשחזר להשתמש בהרואין אחרי כמה שנים של שימוש מפוקח במתדון. ב-1979 התאבד אחיו האהוב של אוונס. בהשפעת מסכת המיתות הזאת, ואחרי שני עשורים כג'אנקי, גופו ונפשו של אוונס היו הרוסים. בהופעות שקיים בחודשים שלפני מותו ב-1980, בגיל 51, הוא ניגן בעמקות ובלהט של מי שידע אולי שימיו ספורים.
אוונס התחיל לפעול בתקופה שבה האינסטינקט הבסיסי של הג'ז היה מודרניסטי באופן מובהק – לשכלל את השפה, להרחיב אותה, לפרוץ את גבולותיה, ובמקרה של הג'ז החופשי כמעט להמציא אותה מחדש. אבל אוונס לא היה שותף לדחף הזה. לא היתה לו שום שאיפה לחדש. בניגוד לרוב ענקי הג'ז של התקופה, הוא גם לא התבסס על חומר מקורי, אף על פי שהיה מלחין נהדר. הזמר טוני בנט אומר בסרט שאוונס לימד אותו לחתור לשני דברים בלבד: יופי ואמת. אוונס עצמו מצא את שני האוצרות האלה בעיקר בסטנדרטים ישנים. המבט לאחור איפשר לו לצלול פנימה.
לאוונס לא היתה שום יומרה לנסח מחדש את השפה של הג'ז, אבל מאחר שבחייו, ואפילו יותר מכך לאחר מותו, היה לאחד הפסנתרנים הנערצים והמשפיעים ביותר בתולדות הג'ז, יש נטייה לקשור לו בכל זאת חידוש קונספטואלי אחד – הטריו השוויוני. הכוונה לשלישייה שבה אין היררכיה, או כמעט אין היררכיה, בין הפסנתרן לבין המתופף והקונטרבסיסט. אוונס פיתח את הגישה הזאת בין 1959 ל-1961 עם פול מושן וסקוט לפארו, וזאת אכן היתה גישה שונה מהדינמיקה הרווחת, שבה הפסנתרן היה המנהיג הבלתי מעורער והשאר הסתפקו בתפקיד של מלווים וספקי קצב.